רמז לשיקום האותנטיות: Bussot, Raul

לאחר שהגענו לארצות הברית התחלתי לעבוד בחברת טלוויזיה בכבלים. אחר כך עבדתי עצמאית כטכנאי טלוויזיה על סמך הכישורים שלמדתי בקובה, וב-1999 התחלתי לעבוד בחברת הטלפון AT&T.

בקובה עבדתי באלקטרוניקה. למדתי שם אלקטרוניקה ועבדתי כמה שנים בחברת שירותים טכניים למחשבים. אבל השכר שקיבלתי מהממשלה לא הספיק לפרנס את משפחתי, ולכן נאלצתי גם לעבוד באופן פרטי בתיקון ציוד אלקטרוני מכל הסוגים.

המצב בקובה היה קשה מאוד כשעזבנו. לאחר התמוטטות ברית המועצות הצטמצמה מאוד אספקת כל סוגי הסחורות לקובה, והכול, בגדים, מזון ועוד, היה במחסור. הבעיה הבסיסית לא הייתה כסף אלא היעדר סחורות, וזו הייתה הסיבה העיקרית שעזבנו. המצב השתפר מעט לאחר שהחזקת דולרים אמריקאיים הותרה ותושבי ארצות הברית הורשו לשלוח כסף לקובה, אך לא השתנה מאוד. לצעירים עדיין חסרו עתיד והזדמנויות, והחיים תחת מערכת מדכאת שלא אפשרה התפתחות אישית נותרו קשים מאוד.

זה נבע הן מהמצב הכלכלי והן מהמצב הפוליטי. אנשים כמוני שעבדו באופן פרטי והשיגו מעט יותר כסף או סחורות נרדפו ונענשו לעיתים קרובות על מה שכונה ״התעשרות בלתי חוקית״. מחסור בדלק גרם גם להפסקות חשמל תכופות, שמנעו ממני לתקן ציוד אלקטרוני. היה קשה מאוד למצוא מזון, בגדים ונעליים לשני בניי. כל אלה הובילו אותנו להחליט לעזוב את האי כמשפחה.

החילוץ בידי משמר החופים האמריקאי היה הדבר החשוב ביותר באותו רגע. אחרי חמישה ימים של סחיפה בים הרגשנו סוף סוף שחולצנו. כאילו משקל עצום ירד מכתפיי, וידעתי שבאמת הגענו למקום שהאמנו שאנו צריכים להגיע אליו. זה היה סוף המסע הארוך והמפרך שלנו בים.

חיי השתנו בבירור אחרי שהגעתי לארצות הברית. למדתי אנגלית, שיפרתי את תנאי העבודה והצלחתי לעבוד בחברה טובה. מעל לכול יכולנו לתת לילדינו חינוך טוב, אחת הסיבות העיקריות שהגענו למדינה הזאת. חיי השתנו באופן ניכר והשתפרו מאוד.

חשבתי שזה טוב שמישהו במדינה אחרת יקדיש זמן לשיתוף חוויה כזו. חשבתי שזה יכול לעזור במיוחד אם יגיע לאנשים בצפון קוריאה הסובלים תחת מערכת דומה לזו של קובה, ושוקלים לעזוב, להתקדם בחיים ולחיות תחת מערכת אחרת. שמחתי כי מעולם לא דמיינתי שאנשים במדינה מפותחת עם תרבות שונה לגמרי יתעניינו באירועים האלה. עד אז חשבתי שסיפורים כאלה מעניינים רק קובנים.

הייתי נותן לעצמי אומץ לעשות זאת שוב. האפשרות להגיע לארצות הברית הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה בחיי. הייתי אומר לעצמי לברר מעט יותר מראש, כדי שנוכל לעשות זאת טוב יותר. ובכל זאת הייתי מקבל אותה החלטה ומנסה שוב. ניסיון לברוח ממדינה שאין לאנשיה עתיד הוא דבר שחייבים לעשות.

הגענו לארצות הברית עם שני ילדינו הקטנים, ובתחילה גרנו בביתו הקטן מאוד של אבי. בהמשך שכרנו בית גדול ונוח יותר, הילדים התחילו לצאת למחנות קיץ, ובעלי ואני התחלנו לעבוד. למדתי בקורס אנגלית לילי בן שמונה חודשים ומצאתי עבודה בבית הספר שבו למדתי. בהדרגה שיפרתי את האנגלית והחלפתי עבודות, ואז חזרתי לשיעורי אנגלית כשהילדים גדלו מעט. בהמשך סיימתי לימודי רדיולוגיה בני שנתיים והתחלתי לצלם צילומי רנטגן. בבית חולים למדתי לבצע סריקות MRI, ועדיין עבדתי בתחום בעת הריאיון.

למדתי אלקטרוניקה וחומרת מחשבים ועבדתי בחברת תיקון מחשבים. בעלי סיים את אותו בית ספר ועבד באותה חברה; הכרנו שם, התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. החיים נעשו קשים יותר ככל שהאחריות והחובות המשפחתיות גדלו. הבית היה קטן כל כך שלאחר לידת הילדים נאלצנו להתחיל להרחיבו כדי לחיות בנוחות רבה יותר.

המצב בקובה היה קשה מאוד ב-1993. היו לנו שני ילדים, בני ארבע וחמש, והחיים נעשו קשים ומסובכים יותר. החיים היו בעיקר עניין של הישרדות, והיה קשה לשאוף או לתכנן. לא משנה כמה עבדת או מה רצית, חייך היו תלויים לחלוטין באופן שבו המערכת עוצבה אז.

זה לא היה רק צורך כלכלי. רצינו להתגבר על הסבל היומיומי של ההישרדות, להציב מטרות ולהשיג משהו. אבל כמעט בלתי אפשרי היה לתכנן שם; הרגשתי כמו בובה שאומרים לה מה לעשות. נאלצנו לבחור בין להישאר ולחיות כמו צמחים לבין לעזוב בחיפוש אחר עתיד טוב יותר שבו נוכל לתכנן ולהחליט בעצמנו.

הבנזין שציפינו שיביא אותנו עד ארצות הברית נגמר הרבה מוקדם יותר והשאיר אותנו נסחפים. ציפינו להגיע בתוך כארבע-עשרה שעות, אבל לא ידענו כמה אנחנו קרובים או רחוקים מהחוף האמריקאי וחשבנו שאנחנו קרובים יותר לקובה. זרם הגולף הקשה על החתירה, ובשלב מסוים החלטנו לחזור לקובה. אבל שני ילדינו הקטנים, שהבטחנו להם מקום טוב יותר, התנגדו מאוד לחזרה. עזבנו בשבילם, ולכן החלטנו להמשיך בשבילם והתקדמנו שוב.

הבאנו חלב נוזלי וחלב מרוכז לילדים, שוקולד, Spam משומר, סוכר ומים. הכנו גם בגדים להגנה משמש ומקור, כולל סוודרים, מעילים עם כובע ומגבות. היו לנו מצפן וחגורות הצלה שהכנו בעצמנו, וגם כדורים וזריקות למקרה שהילדים יסבלו ממחלת ים. Alex, הילד הצעיר, חלה לעיתים קרובות והשפעת התרופה שלו פגה לאחר כשש שעות. בהמשך סירב לכדורים, ולכן נאלצתי להזריק לו. השתמשנו בכל מה שהבאנו, והכול עזר מאוד.

בכל פעם שראינו ספינה צעקנו ״יש לנו ילדים!״ כדי למשוך תשומת לב. הילדים שמעו זאת כל כך הרבה שגם הם צעקו. אחרי החילוץ אני זוכרת גם את Raul Jr. שואל אם החשמל נופל כאן. בקובה החשמל נפל לעיתים קרובות כשהוקרנו סרטים מצוירים, והילדים לא יכלו לצפות. כשהסברנו את כוונתו, המחלצים חייכו וצחקו כי דבר כזה כמעט מעולם לא קרה בארצות הברית.

בתחילה הופתעתי שזה קורה. אחר כך חשתי שמחה והערכה רבה על כך שמישהו מתרבות שונה לחלוטין משלנו מתעניין במה שחווינו. אני מאמינה שצפון קוריאה סובלת מדיכוי, ממגבלות ומבעיות דומות לאלה שחווינו. התרשמתי שאנשים מתרבות אחרת אכפתיים כלפי המציאות הזאת ורוצים להציג לא רק את מציאותם שלהם, אלא גם את זו של מדינות אחרות כמונו.

היכולת לתת לילדיי חיים טובים יותר, עתיד טוב יותר וחיים שונים מאלה שהיו להם.

הייתי אומרת שהייתי צריכה לעשות זאת מוקדם יותר, ושאחליט כך שוב אם יהיה צורך. מעולם לא התחרטתי. הצלחנו להשיג את המטרות שמאחורי התוכניות שעשינו והסיבות שעזבנו. אילו נדרשתי לעשות זאת שוב, הייתי עושה זאת.

לאחר ההגעה לארצות הברית אני זוכר מעבר לבית חדש ולימודים בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים. עברנו שוב, ולמדתי בתיכון לאמנויות, חוויה טובה מאוד. אחר כך למדתי במכללה בברוקלין, ניו יורק, ופגשתי אנשים מעניינים רבים. אחרי הלימודים החלטתי לבוא לסיאול.

הייתי בן חמש בלבד כשעזבתי את קובה, ולכן אין לי הרבה זיכרונות. הוריי אמרו שהייתי ילד שקט שאהב לצפות בטלוויזיה ולצייר. ביליתי הרבה במשחק ברחוב עם חברים, אחי הצעיר וילדים מהבתים הסמוכים. אז לא היה לילדים בקובה הרבה לעשות מעבר לדברים היומיומיים שסביבם.

הזיכרונות שלי נשארו ככמה תמונות או סצנות דמויות חלום, ולא כסיפור רציף. הרפסודה הורכבה בלילה באזור מנגרובים קטן ליד הים, ולא במים הפתוחים. אני זוכר חושך ורטיבות, העברת הרפסודה למים, מישהו מחליק על חוף של אבנים גדולות למדי במקום חול, ריח בנזין ועשן מהמנוע כשעזבנו. בים אני זוכר את הכלב קופץ מהרפסודה ואת הסערה. הרפסודה עלתה וירדה ברוח ובגשם, ו-Francisco החזיק בי. קשרנו את עצמנו לרפסודה כדי שאיש לא ייזרק למים, והתכסינו ביריעה או במגבות. אני זוכר גם את הקור באותו לילה, אבל לא את המסע כולו.

תמיד הסתקרנתי לגבי סיפור עזיבת משפחתי את קובה, אבל מעולם לא ביקשתי מהוריי ישירות שיספרו לי עליו בפירוט. כמעט לא דיברנו על כך, וככל שעבר הזמן כולם נעשו עסוקים והתרחקו, והסיפור נשאר בהדרגה מאחור. כשפגשתי את Kim Hongrok וסיפרתי לו, הוא מיד רצה להפוך אותו לעבודה שתוצג לאחרים. שנינו הרגשנו שראוי להציג ולספר אותו שוב. חשבתי שיש לו הבנה חדה של אמנות ושל נסיבות חייהם של בני זמננו. השתתפתי כאמצעי לספר את הסיפור. קיוויתי שהעבודה לא רק תציג את סיפור הבריחה העוצמתי מקובה, אלא גם תיתן לאנשים הזדמנות להביט בחייהם.

הידיעה מאין באתי חשובה מאוד בחיי. עזיבת קובה עם משפחתי בגיל חמש, מקום שהיו בו מעט הזדמנויות ותקווה, נתנה לנו אפשרות ליצור את חיינו ונתנה לי דבר מיוחד שלרבים אין: נקודת מבט ואמת מידה שבהן אני שופט כל מה שאני עושה. אילו הוריי לא סיכנו את חיינו ואת עתידנו בהחלטה לעזוב, לא הייתי כאן, לא היינו יוצרים את התערוכה ולא הייתי משיג את הישגיי. לכן אני מרגיש שעליי להגיע רחוק יותר ולעשות יותר. זה חוב לעצמי ולהוריי.

הדבר הראשון שאני רוצה להעביר הוא תקווה: שאנשים בנסיבות כמו בקובה או בצפון קוריאה יוכלו לעזוב, לבנות את חייהם בתנאים טובים יותר ולהחליט בעצמם. במקביל אני מקווה שאנשים בחברה העכשווית שלא חוו מאבק לחיים ולמוות מעבר לקשיי היום-יום ישתמשו בסיפורי כדי לחשוב על חייהם. חמישה ימים על רפסודה בבריחה ממדינה קומוניסטית, בלי לדעת אם נחיה או נמות, נשארים איתך לכל החיים. אני מקווה שהסיפור ייתן תקווה למי שבמצב דומה והזדמנות קטנה לאחרים לשפר את חייהם.

יותר משנה בסיאול נתנה לי זמן רב להתבונן בקוריאנים. חייתי רוב חיי במיאמי, שבה אוכלוסייה קובנית גדולה. הרגשתי שלקוריאנים ולקובנים יש תחושת יחד וחום חזקה. חברים מתייחסים זה לזה כאחים ואחיות; מי שזה עתה הכירו יכול להתקבל מהר כמשפחה; ואנשים מוכנים לתת ממה שיש להם גם לאורח לא מוכר. שתי התרבויות והחברות שונות, אבל ראיתי דמיון רב בקשרים בין אנשים. פגשתי אנשים נהדרים וחוויתי חוויות מצוינות בקוריאה. כשם שעזיבת קובה שינתה את חיי, גם קוריאה שינתה אותם. אני רוצה להשאיר חותם חיובי בקוריאה, כמו שהיא השאירה חותם חיובי בחיי.

אחרי שהגענו לארצות הברית יכולתי להשיג את הדברים שרציתי ולא חסר לי דבר. חוויתי דברים שרבים אינם חווים, וחייתי חיים טובים מאוד.

לפי מה שהוריי סיפרו לי, היה קשה להשיג צרכים בסיסיים רבים, כולל בגדים ומזון. אחי ואני היינו קטנים מאוד, וכל מה שילדים רוצים הוא לצפות בסרטים מצוירים או לשחק. שיחקנו בעיקר בחוץ ויכולנו לעשות רק דברים פשוטים, כי היו מעט מאוד אפשרויות בידור בקובה.

יש לי מעט מאוד זיכרונות מקובה, אבל סצנה אחת מהמסע ברפסודה נשארה איתי. בלילה השלישי נקלעַנו לסערה חזקה בלב ים. הכול היה שחור, וברקים פגעו בים והאירו את הסביבה. אז אני זוכר את אבי, או את צלליתו, עומד על הרפסודה. אינני יודע איך היו נראים חיי אילו גדלתי בקובה. ההגעה לארצות הברית נתנה לי אפשרות ללמוד מה שרציתי ולחיות ללא מגבלות. אני מאמין שזו בדיוק ההזדמנות שהוריי ביקשו לתת לנו כשלקחו אותנו לכאן.

כשמישהו שואל מה היה הדבר המעניין ביותר בחיי, הדבר הראשון שעולה בדעתי הוא המסע שלנו על הרפסודה והשינוי שחל בחיי בעקבותיו.

שמחתי מאוד. יש אנשים שמקדישים תשומת לב לנושאים קשים, ויש אנשים שחיים חיים קשים מאוד תחת משטרים צבאיים כמו בקובה ובצפון קוריאה. קיוויתי שאנשים ברחבי העולם יֵדעו מה באמת קורה, ושאנשים שחיים במדינות האלה יפגשו אולי יום אחד את התערוכה ויקבלו תקווה לעזוב את חייהם הנוכחיים למען משהו טוב יותר.

קובה היא המדינה שבה נולדתי, והלאומיות שלי קובנית. היא מעצבת חלקים רבים מחיי, כולל נקודת מבטי בנושאים רבים. המעבר מקובה לארצות הברית נתן לי נקודת מבט פתוחה יותר משל מי שלא נאלצו לעמוד בקשיים כאלה, ואני מאמין שהיותי קובני מאפשרת לי לראות את העולם באופן רחב יותר.

אשמח לבקר בקובה בכל זמן. עדיין יש לי שם משפחה, וכבר ביקרתי, ביליתי איתה וראיתי את קובה בעצמי. האדריכלות והמכוניות הרשימו אותי במיוחד. זה הרגיש כמו חזרה בזמן ל-1951, והיה מעניין לראות מבנים, אדריכלות ותנאי חיים משנות ה-1950 שעדיין קיימים שם. הביקור מעניין כי זה עולם שונה מאוד מזה שאני חי בו.

חיי השתנו לגמרי, כאילו לילה הפך ליום. בקובה היה קשה להתפתח באופן עצמאי, ורשמית הייתי צריך לעבוד לממשלה. כפי שאני זוכר, מי שלא עבד לממשלה יכול היה להיחשב מסוכן לפי מה שכונה ״חוק המסוכנות״ ולהיכלא עד ארבע שנים ללא סיבה. בארצות הברית יכולתי לנהל עסק משלי ולחיות בלי בעיה כזאת.

החיים לא היו שונים מאוד מחיי האחרים על הרפסודה. בכל בוקר התעוררת עם המחשבה מה תאכל היום ואיך תמצא אוכל להיום ולמחר. החיים בקובה היו בעיקר חיפוש אחר משהו לאכול.

המערכת הסוציאליסטית הייתה חונקת. כשחשבתי על העתיד בקובה הרגשתי שאין עתיד, אין הווה, אין בשביל מה לחיות ואין דבר שכדאי להילחם עבורו. החיים היו אותו מאבק קיום בכל יום.

היו רגעים קשים רבים במסע שבו סיכנו את חיינו, אבל מעולם לא איבדתי את האמונה הפנימית שנגיע. התקופה הקשה ביותר, כפי שאני זוכר, הייתה שש עד שמונה שעות סמוך לשחר ביום שני, כשהים נעשה סוער. הגלים היו בגובה של כשמונה עד חמש-עשרה רגל. קל לומר זאת כאן ואנשים יכולים לחשוב שאני משקר, אבל צריך לחוות זאת על רפסודה: תחת חזית קרה ורוחות עזות שהערכתי בכשלושים קשר, הרפסודה עלתה וירדה באלימות שוב ושוב.

זה כמו לילה ויום. ארצות הברית היא ארץ של הזדמנויות: ככל שמתכוננים, עובדים ומתאמצים יותר, כך המאמצים מתוגמלים יותר. יכולתי לצמוח בדרכים רבות כאדם בחברה. אני שמח מאוד. אף שחייתי יותר שנים בקובה, אני מרגיש שהחוויות הרגשיות וחוויות החיים שהיו לי בארצות הברית היו עשירות וטובות בהרבה.

בנינו את הרפסודה מצינורות השקיה. השגנו בכפר צינורות באורך של כחמש-עשרה רגל ובקוטר שמונה אינץ׳, והעברנו אותם שניים בכל פעם באופנוע להוואנה. ריתכנו ואטמנו אותם ובנינו רפסודה בצורת קטמרן. בנינו אותה בביתי כך שאפשר יהיה לפרק ולהרכיב אותה לגמרי, כדי שהרשויות לא יבחינו שמועברת רפסודה. לקחנו אותה מפורקת למנגרובים, הרכבנו שוב, חיברנו מתחתיה שני גלגלי אופניים וגלגלנו אותה למים.

ההגעה לארצות הברית עם משפחת Raul הייתה הניסיון השלישי שלי. בראשון נתפסתי בשעת מעשה ונכלאתי לשבעים ושתיים שעות, אבל למדתי מהחוויה. בשני לא נתפסתי, אבל הרפסודה החלה לשקוע ונאלצתי לחזור. בשלישי השתמשתי במה שלמדתי כדי לבנות רפסודה שלא תשקע. היא עמדה בכל מצב בלי בעיה, והגענו לארצות הברית.

רגע החילוץ היה הרגע היפה בעולם, כי השארנו מאחור כל מצב רע, עלינו לספינה וידענו שמאותו רגע חיינו בטוחים. האמנתי בתוכי שנגיע, אבל כשהופיעו כלי השיט של משמר החופים הסתיים סוף סוף כל ספק.

זה גרם לי לחשוב על מה שחווינו עשרים שנה קודם לצד המצב בקוריאה. ראיתי את הניגוד בין דרום לצפון קוריאה כדומה לניגוד בין ארצות הברית לקובה. בעיניי קובה לא יכלה להתפתח כלכלית כי ממשלתה חסמה אותה מבפנים, והאמנתי שמשהו דומה קורה בצפון קוריאה. חשבתי שטוב שקוריאנים ישוו בין שתי המערכות ויבחנו איזו מהן יכולה לפתח טוב יותר את הפוטנציאל האנושי. לדעתי קפיטליזם אינו מושלם, אבל מציע יותר אפשרויות מסוציאליזם מבחינת חופש ופיתוח פוטנציאל אנושי.

אחרי עשרים שנה כאן, אילו יכולתי לדבר עם עצמי מן העבר, הייתי אומר ״אתה חייב לצאת שוב״, ״אתה חייב להמשיך״ ו״אתה חייב להגיע״. הייתי נותן לעצמי יותר אומץ להתקדם.

ההתחלה הייתה איטית כי היינו צריכים להסתגל לחיים כאן, אבל אחר כך הכול התחיל להסתדר. התחלתי בבנייה כנגר, אחר כך נהגתי במשאיות וביצעתי משלוחים. עברנו לצפון קרוליינה, ושם עבדתי כטכנאי מיזוג כשנה וחצי. לאחר החזרה לפלורידה נהגתי שוב במשאיות, ואחרי שעזבתי התקבלתי כטכנאי AT&T. עדיין עבדתי בכך בעת הריאיון.

מאז שהייתי צעיר תמיד רציתי למצוא חיים אחרים. החיים בקובה היו תחת דיכוי, ולא היה הרבה לעשות מלבד למצוא כל דרך אפשרית להתפרנס ללא עתיד. אז פגשתי את Jorge, שנסע איתנו, והסכמנו לבנות את הרפסודה שתביא אותנו לכאן.

Jorge ואני בנינו כשמונים אחוז מהרפסודה, ו-Raul הצטרף לשלב האחרון. בתחילה השגנו צינורות משדה השקיה ממשלתי והעברנו אותם באופנוע של Jorge לביתו ב-Santo Suarez. בנינו כמעט את כל הרפסודה על גג ביתו, ולאחר שיצרנו קשר עם Raul סיימנו שלושתנו יחד.

לילה אחד, לאחר ארבעה ימי ציפה בים, ראינו אורות באופק וחשבנו שזה החוף, ולכן התחלנו לחתור. התחלפנו בערך בכל חמש-עשרה דקות והמשכנו מאחת, שתיים או שלוש לפנות בוקר עד בערך אחת בצהריים הבא. אז מצאו אותנו דייגים בסירה. כשהתקרבו, הכלב שלנו Rommel קפץ למים כאילו רצה להגיע לסירה האחרת, אבל חזר לרפסודה. הגיע כלי שיט גדול של משמר החופים ממיאמי, ואחריו כלי שיט מ-West Palm Beach ומסוק. במרחק של כשלושים מייל מהחוף עברנו לכלי השיט של משמר החופים מ-West Palm Beach, שלקח אותנו למשרד ההגירה שם.

שניים או שלושה זיכרונות חוזרים אליי תמיד. כשהכלב קפץ למים לא ידענו אם יחזור, אבל הוא חזר ומשכנו אותו לרפסודה. אני גם זוכר שכאשר עמדנו לעלות לכלי השיט של משמר החופים, Raul השליך לים מצפן שהשגנו מאתר צבאי. כשאנשי הצוות שאלו מה השליך, הסברנו שהבטחנו להשליך את המצפן לים אם מישהו ימצא אותנו שם.

הסיבה הייתה הדיכוי בקובה והיעדר עתיד. זו לא הייתה דרך לחיות. מגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה תמיד חשבתי איך למצוא עתיד טוב יותר ולתת למשפחתי תנאי חיים טובים יותר. האמנתי שכל הקובנים חושבים כך.

שמחתי מאוד לשמוע ש-Raul יוצר תערוכה על יציאתנו מקובה ומשטר Castro. שמחתי שמישהו, בכל מדינה שהיא, מנסה להראות לעולם שעזיבת מערכת ובריחה מדיכוי יכולות להוביל לחיים טובים יותר.

הבריחה שלנו הייתה קשה, ו-Raul ו-Alejandro עדיין היו ילדים קטנים. ובכל זאת, אילו יכולתי לחזור ולומר משהו, הייתי אומר שעלינו לעשות אותו דבר שוב.